<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' נשא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
והזהיר הקב"ה את ישראל שכל מי שמקנא לאשתו היה מוליכה לבית דין הגדול שבירושלים ומשקה מי סוטה שנאמר דבר אל בנ"י ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' וכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'. ושנינו המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או ע"פ עצמו. ר' יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה ע"פ שנים. כאיזו צד מקנא לה. אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכל בתרומה. נכנסה עמו לבית נסתרה ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואם מת חולצת ולא מתיבמת.
<h2>דף ג.</h2>
אר"נ בר יצחק אין קנוי אלא לשון (סתירה) [התראה]. וכה"א ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו (יואל ב') והיה ר' מאיר אומר אדם עובר עברה בסתר והקב"ה מפרסמה בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח קנאה (במדבר ה') ואין ועבר אלא לשון הכרזה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה (שמות ל"ו) אר"ל אין אדם עובר עברה אא"כ נכנסה בו רוח שטות [שנאמר] איש איש כי תשטה אשתו... תשטה [כתיב].
<h2>דף ד.</h2>
וכמה שיעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי הקפת דקל... [דברי ר' ישמעאל] ר' (עקיבה) [אליעזר אומר] כדי מזיגת הכוס. ר' יהושע אומר כדי לשתותה. בן עזאי אומר כדי לצלות ביצה ר' עקיבה אומר כדי... [לגומעה] כל אלו למה הוצרכו לשנותן שאלו אמרנו כדי טומאה היינו אומרים כדי טומאה ורצוייה ופיוסה לפיכך צריך לומר כדי ביאה. ואלו אמר כדי ביאה היינו אומרים כדי גמר ביאה נלמד ממנה כדי העראה ואילו אומרין כדי העראה היינו אומרין כדי העראה ורצויה נשמע ממנה כדי טומאה. וכמה כדי הקפת דקל. ר' יהודה ב"ב אומר כדי לגמע שלשה ביצים זו אחר זו. ר' אליעזר בן ירמיה אומר כדי שיקשור גרדי נימא. תנן בן פנחס אומר כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם. פלימו אומר כדי שתושיט ידה לטול ככר. הללו כולם למה כולם שיעור אחת הן שיעור ביאה וכל אחד ואחד בעצמו שיער והרי בן עזאי ביניהם שלא היה נשוי [נשוי] ופירש היה. ויש שאמרו מרבו שמע. ויש שאמרו סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כ"ה).
<h2>דף ה:</h2>
אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני. משנה זו סותרת ראשה סופה וקושיא היא בתחלה שנינו אל תדברי עם איש פלוני... [אלמא] שהדיבור סתירה היא ולבסוף דברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה מכלל שהדיבור אינו כלום ותירץ אביי כך היא שנויה אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה ולא כלום. אל תסתרי ודברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה [נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה] ואם מת חולצת ולא מתיבמת. והקשו חכמים על משנה זו מאחר שהצרכת חליצה למה לא תתיבם. ותירץ ר' יוסף הכתוב אומר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כ"ד) לאחר ולא ליבם. אמר ליה אביי אם כן לא תצריכנה חליצה. אמר ליה אילו היה הבעל קיים לא היתה צריכה גט מה אם אלו היה הבעל קיים היתה צריכה גט אף עכשיו חליצה (אמר לו אלו היה הבעל קיים לא היתה צריכה גט מה אם אלו צריכה חליצה) ויש שתירץ את משנה זאת כלשון הזה אר"י הכתוב אומר והלכה והיתה לאיש אחר שלא תתוץ את ביתו ואתם אומרים תיבם. אמר לו אביי א"כ לאחר לא תנשא שלא תתוץ את ביתו. א"ל [ו' ע"א] וכי האחר בעל כרחו נתננוה לו לרצונה נשאה ויש שתרצוה כלשון הזה אר"י הכתוב קראו אחר ואין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה ואתה אומר תיבם א"ל אביי א"כ כשנסת לאחר ומת לא תתיבם שהכתוב קראו אחר... אצל אחר בשם טוב היתה עמו (רב) [רבא] אמר מק"ו נלמוד שאסורה ליבם... אם נאסרה בבעלה שהיה מותר לה ביבמה שהוא אסור לה לא כ"ש שנאסרה עליו א"ל אביי א"כ כהן גדול שקדש את אלמנה ומת לא תתיבם. אם נאסרה על בעלה שהיה מותר לה ביבמה שהיה אסור לה לכ"ש שנאסרה עליו. (אמר לו אביי א"כ היה כהן גדול שקדש את אלמנה ומת לא תתיבם. אם נאסרה על בעלה שהיה מותר לה נאסרה על בעלה נאסרה על יבמה כהן הדיוט שהיה אסור לה) א"ל נאסרה על בעלה כהן גדול מעיקרא אסורה היתה. ועוד יבמה כהן הדיוט מותר לה הוא. אסור לה הוא. שהרי עשאה חללה אלא אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל ומת לא תתיבם מק"ו ומה מתוך שנאסרה על בעלה שהיה מותר נאסרה. על יבמה שהיה אסור לה [לכ"ש]. א"ל יבמה חלל הוא ואינו אסור לה הוא ואונס בישראל מותר לפיכך אין בה איסור אצל חלל כלל. ועמדה ההלכה שחולצת ולא מתיבמת.
<h2>דף ו.</h2>
ואילו אסורות לאכול בתרומה. האומרת טמאה אני לך. ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך. אמר ר' עמרם דבר זה אמר ר"ש והורה בה ממשנה זו סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה שנאמר ונסתרה והיא נטמאה [ועד אין בה] טומאה שאינה ידועה הא ידועה אין המים בודקין אותה והורה בה ממשנה זו ושבאו לה עדים שהיא טמאה והלכה כר"ש. שנינו כמותו בתוספתא וטהורה היא ולא שיש לה עדים במדינת הים.
<h2>דף ז.</h2>
כיצד עושה לה מוליכה לב"ד ומוסרין שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך. [ר"י] אומר בעלה נאמן הוא עליה. שני ת"ח מוסרין לה אבל אחד לא משנה זו נאמר שמסייעת לרב שאמר לא שנו אלא בעיר אבל בדרך צריך שלשה שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא אחד מתיחד עם האשה אמרו לאו אלא לפיכך הוצרכו שנים שיהיו ...[כשרים] לעדות. ת"ח כשרין לעדות כל העולם אין כשרין לעדות נאמר ש"מ... [לאידך דינא] של רב שאמר ל"ש אלא כשרין אבל פרוצין אפילו עשרה לא מעשה היה והוציאוה עשרה במטה אם כן הי' לו לומר צנועים. אלא ת"ח מה טעם לפי שיודעין למחול הקנוי. והביא האיש את אשתו וגו' [במדבר ה'] מן התורה אדם מביא את אשתו אל הכהן אבל אמרו חכמים מוסרין לה שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ר' יהודה אומר בעלה נאמן עליה מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. סוטה שהיא בלאו אינו דין שבעלה נאמן עליה אמרו לו והיא הנותנת נדה שהיא בכרת חמורה עליו ונמנע ממנה. סוטה שהיא בלאו אין נמנע ממנה. ועוד אמרו לו אם אמרת בנדה שכן יש לה התרי. תאמר בסוטה שאין לה התרי. ואומרים מים גנובים ימתקו (משלי ט').
והזהיר הקב"ה את ישראל שכל מי שמקנא לאשתו היה מוליכה לבית דין הגדול שבירושלים ומשקה מי סוטה שנאמר דבר אל בנ"י ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' וכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'. ושנינו המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או ע"פ עצמו. ר' יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה ע"פ שנים. כאיזו צד מקנא לה. אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכל בתרומה. נכנסה עמו לבית נסתרה ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואם מת חולצת ולא מתיבמת.
והזהיר הקב"ה את ישראל שכל מי שמקנא לאשתו היה מביא אותה לב"ד הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאימין על עדי נפשות אומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה ילדות עושה הרבה שחוק עושה הרבה שכנים רעים עושים. עשי למען שמו שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. וכשם שמאימין עליה שלא תשתה קודם שתמחק המגילה כך מאימין עליה לאחר מחיקת המגילה (שלא תשתה) [שתשתה] אומרים לה אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי ושתי לפי שאין המים המרים דומים אלא לשום יבש על גבי בשר חי. אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אין מועיל כלום.
<h2>דף ז:</h2>
ואומרים עליה דברים שאין כדאי לשומען לא היא ולא כל משפחת בית אביה דברי הגדה ומעשים שארעו בכתובים הראשונים כגון אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותיהם (איוב ט"ז). יהודה הודה ולא בוש מה היה סופו נחל העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא. מה שכרן... [הלא] אמרנו שכרן אלא מה שכרן בעה"ז להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם (שם)... הרי מצינו שהודה... יהודה שנאמר ויאמר צדקה ממני (בראשית ל"ח)... אלא ראובן שהודה מנא לן שכך אמר ר' ישמעאל בר נחמני א"ר יוחנן... מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה (דברים ל"ג) אלא שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלים ולא היתה ידו נכנסת לארונו ולמה כן בעבור הערבונות שערב לאבא ואמר מידי תבקשנו ונתודע להם יוסף ולא החזירו לאבא ולפיכך היו מגולגלים עמד משה ובקש עליו רחמים אמר לפניו רבש"ע מי גרם לראובן שיודה במעשה בלהה. יהודה שנאמר וזאת ליהודה. מיד שמע ה' קול יהודה (שם) ונכנס ידו לארון. לא היה מסתייע בהלכה אמר ועזר מצריו תהיה (שם). מצינו הודאת יהודה כדי שתתחלץ תמר מן השרפה אלא ראובן הודאתו למה והרי אמרו חכמים חצוף מי שפרסם חטאו אלא... ראובן הודה כדי שלא יחשדו אותו.
<h2>דף ח.</h2>
אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה. ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשערי מזרח ושערי נקנור. והרי שם היתה עומדת אלא מעלין אותה ומורידין אותה כדי ליגעה ששם משקין את הסוטות והכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה וסותר את שערה שכך כתיב [במדבר ה'] ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה א"כ מת"ל ופרע מלמד שהכהן סותר את שערה ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלה אם היה שערה נאה לא היה סותרו.
<h2>דף ח:</h2>
היתה מכוסה לבנים מכסין אותה של שחורים ואם היו שחורים נאים לה מכסין אותה בבגדים מכוערים. היו עליה כלי זהב קטלאות נזמים וטבעות מעבירין ממנה כדי לנולה. דבר זה פשוט הוא למה נשנית שנצרכה לשנותה שאם לא נשנית... מהו דתימא בהני תתבזה ביותר... כדאמרי אינשי המשל מופשט... מנעל אף זו ערום... שליח ערטיל' וסיים מסאני קמ"ל. הרוצה לראות יבא ויראה... חוץ מעבדיה ושפחותיה שלבה גס בהם.
<h2>דף לח.</h2>
נשא את ראש. והזהיר הקב"ה את בני אהרן לברך את הקהל שכך כתיב בפרשה זו כה תברכו את בני ישראל. שנו חכמים בתוספתא כה תברכו בלשון הקדש. אתה אומר בלשון הקדש א"א אלא בכל לשון נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך את העם (דברים כ"ז). מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש. רי"א אינו צריך הה"א כה עד שיעשה כלשון הזה. וכהנים כשמברכין את ישראל צריכין לברך בעמידה. שכך שנו כה תברכו את בנ"י בעמידה. אתה אומר בעמידה א"א אלא אפילו בישיבה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך את העם מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה ר' נתן אומר אינו צריך הה"א לשרתו ולברך בשמו (שם י') מה משרת בעמידה אף ברכה בעמידה. ומשרת עצמו מנין שבעמידה שנאמר לעמוד לשרת (שם י"ח). וכשמברכין צריך לברך בנשיאת כפים. נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ויקרא ט') מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאת כפים. הקשה (ר' יוחנן) ר' יונתן אי מה להלן כהן גדול וראש חודש ועבודת ציבור אף כאן כה"ג ור"ח ועבודת ציבור ת"ל הוא ובניו כל הימים (דברים י"ח) מקיש בניו לו מה הוא בנשיאת כפים (וכתוב כל הימים ללמדך שברכת כהנים לעולם בנשיאת כפים) אף בניו בנשיאת כפים. וכתיב כל הימים ללמדך שברכת כהנים לעולם בנ"כ. ואין צריך לומר שישראל בכלל הברכה אלא אף הגרים [נשים] ועבדים משוחררים בכלל הברכה שכך שנו חכמים כה תברכו את בנ"י אין לי אלא בנ"י גרים [נשים] ומשוחררים מנין ת"ל אמור להם לכולם. וכשמברכין את ישראל אין מברכין אלא פנים כנגד פנים. אבל לא פנים כנגד עורף שכך שנו חכמים כה תברכו את בני ישראל פנים כנגד פנים. א"א אלא פנים כנגד עורף ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחברו. [תניא אידך כה תברכו בקול רם. או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחברו] בקול רם. שליח צבור צריך לקרות כהנים ודוקא לשנים אבל לאחד לא שכן אמר אביי לשנים לשלשה קורין כהנים שנאמר אמור להם לשנים. ואמר ר' חסדא כהן קורא כהנים שנאמר אמור להם האמירה שלהם תהא. והלכה כאביי ואין הלכה כר' חסדא.
<h2>דף לח:</h2>
והקב"ה מתאוה לברכת כהנים וכשהכהנים מברכין את ישראל הקב"ה מברך את הכהנים שכך אריב"ל [סוטה ל"ח ע"ב] מנין שהקדוש ב"ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ואמר ריב"ל כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך שנאמר ואברכה מברכיך (בראשית י"ב) ושנינו [חולין מ"ט ע"א] כה תברכו את בנ"י (ר' יהושע) [ר' ישמעאל] אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים ברכה לכהנים לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי כהנים מברכין לישראל והקב"ה מברך לכהנים רע"א למדנו ברכה לישראל מפי כהנים ומפי הגבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי כהנים מברכין לישראל והקב"ה חותם על ידיהם. לר"ע ברכה לכהנים מנין [שנאמר] ואברכה מברכיך (בראשית י"ב).
וחייבין כהנים לעלות לדוכן בעבודה. כששליח צבור מתחיל בעבודה ואומר רצה לאלתר עולין לדוכן. וכל כהן שלא עלה בעבודה שוב אינו עולה. ודוקא שלא עקר את רגליו בעבודה אבל עקר את רגליו בעבודה עולה אפילו בהודאה. ומניין שכך אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת (ויקרא ט') מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. והקשו חכמים בדבר זה והרי ר' אמי ור' אסי כהנים היו והיו עולים לאחר עבודה. ותירצו חכמים ר' אמי ור' אסי היו עוקרין רגליהם בעבודה כמשנת ר' הושעיה לא שנו אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה. ועוד שנינו לענין שליח ציבור כהן אם הבטחתו שישא את כפיו ויחזור לתפלתו עולה. והקשו חכמים בדבר זה האיך רשאי לעלות והרי לאחר עבודה והודאה הוא. ותירצו חכמים כגון שנדנד מעט כשפתח בעבודה מן הטעמים האלה אמרנו שכל כהן שעקר את רגליו בעבודה ואפילו [לא הגיע לדוכן אלא] לאחר עבודה [עולה] וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כה תברכו ואמור להם ושמו את שמי. רב אמר חוששין שמא בן גרושה הוא ובן חלוצה הוא. והלא שוברים דבריו של רב על ר' יהושע בן לוי. שרב אמר כיון שלא עלה חוששין אנו שמא בן גרושה ובן חלוצה ור' יהושע אמר עובר בג' עשה מוחזק שהוא כהן ונעשה קשוי גדול ביניהם ותירצו חכמים אין ביניהם קשוי. זה שאמר ריב"ל עובר בג' עשה ומוחזק שהוא כהן כשעולה לפרקים ראינוהו שעלה פעמים ושלש והוחזק שהוא כהן ועכשיו שלא עלה עובר בג' עשה וזו שאמר רב חיישינן בשלא ראינוהו שעלה כל עיקר ואין אנו מכירין אותו ועמדו שתי ההלכות על אופנן. ובית הכנסת שכולה כהנים אם יש שם... שאינן כהנים עולים כהנים לדוכן והשאר עונין אמן. ואם לאו כולם עולין לדוכן. למי מברכין לאחיהם האנוסים שבשדות. שכך אמרו חכמים א"ר שמלאי בית הכנסת שכולה כהנים כולם עולין לדוכן ולמי מברכין א"ר זירא לאחיהם שבשדות והרי אמרו חכמים עם שאחורי הכהנים אינן בכלל הברכה. ותירצו חכמים כאן באנוסים וכאן בשאין אנוסים שבשדות שהם אנוסין טרודין במלאכתן הן בכלל ברכה. ויושבי קרנות שאינן אנוסין והן אחורי כהנים וטרודין בשיחת חולין ואין מתקרבין לברכה אינן בכלל ברכה. ועוד הקשו חכמים על ר' שמלאי האיך אתה אומר בית הכנסת שכולה כהנים [כולם עולין לדוכן והלא שנה רב שימי מבירתא דשיחורי בית הכנסת שכולה כהנים] מקצתן עולין ומקצתן אינן עולין. ותירצו חכמים אין קשוי בדבר זה כשאמרו חכמים כולן עולין ומברכין לאחיהם שבשדות כשאין שם עשרה ישראל שעונין אמן. וכשאמרו חכמים מקצתן עולין ומקצתן אינן עולין כשיש שם עשרה ישראל שעונין אמן ועמדו שתי ההלכות על אופנן. והכהנים כשמברכין את ישראל צריכין כל העם לנוד ממקומן ולהתקרב לברכה וכשנדין ממקומן לא תאמר עד שיהיה פנים כנגד פנים אינן בכלל הברכה אלא אפילו עומדים הארוכים בפני קצרים אינן פוסקין. תיבה אינה מפסקת ואפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים.
<h2>דף לט.</h2>
וכהן המברך צריך שיטול את ידיו. שכך א"ר שמעון בן פזי כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' (תהלים קל"ד) וכהן המברך חייב לברך בעקירת רגליו ובנשיאת כפיו ובהחזרת פניו. בעקירות רגליו מן הציבור מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל שלא יהא מכשול ועון. ובנשיאת כפיו מהו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ובהחזרת פניו מן הצבור מהו אומר רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו. עשה כמה שהבטחתנו [השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו'].
<h2>דף לט:</h2>
ואין הכהנים רשאין לכוף ראשי אצבעותיהן עד שיחזירו פניהן מן הציבור. ואין הקורא רשאי לקרא כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דבור מפי הקורא ואין הציבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואמר ר"ח אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"ץ בשים שלום ואינן רשאין לעקור את רגליהם ולילך עד שיגמור שליח [ציבור] שים [שלום].
<h2>דף מ.</h2>
א"ר יצחק לעולם תהא אימת הציבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה רנ"א אימת ציבור מכאן שנאמר ויקם דוד המלך על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי (ד"ה א' כ"ח) אם אחי למה עמי ואם עמי למה אחי. אר"א אמר להם דוד לישראל אם אתם שומעים לי אחי אתם ואם לאו עמי אתם ואני רודה אתכם במקל. וחכמים אומרים מכאן אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהון לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שתקן רבן יוחנן בן זכאי מה טעם מפני... [כבוד] הציבור.
